מאז שנהייתי סנגורית, נמכתי בשניים-שלושה סנטימטרים. אני מקבלת באהבה את גובהי החדש, על אף שהוא הולם פחות את מידות גופי העגולות. בדרך למטה איבדתי משהו, שיש בו יותר מאשר זקיפות כתפיים. הדיבור נהיה רך יותר, מעט מהוסס. בבית המשפט מצאתי את עצמי אפילו קצת מגמגמת. גם הקשב השתנה, הרגישות לסביבה. סוף סוף הבנתי, ש"אין חקר לתבונת סנגור מוכשר" בעידן פוסט-אולשן זו אמירה אירונית. בעבר נהגתי לחשוב שזו מחמאה.

לפעמים אני מתגעגעת לביטחון הילדותי, היהיר והבלתי ניתן לשחזור שהיה לי פעם בכך שהדברים שיש לי לומר הם בעלי ערך עבור אחרים. למשל, ערך של אמת. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי, שא-פריורית, ובאופן לגמרי לא אישי, בבית המשפט המילה שלי שווה פחות. הגעתי אז לדיון קצר, טכני, שבא לעולם בעקבות בקשה שהגשתי. השופט נכנס לאולם, כחכח בגרונו, ובעודי אוספת אוויר כדי לפתוח בטיעון, פנה לתובעת הצעירה שניצבה לצדי, והורה לה להסביר במה העניין. הפרקליטה החלה מבארת במילותיה את הבקשה שלי, והשניים ניהלו חילופי דברים נמרצים. לא נותר אלא להסיק שיסתדרו טוב יותר בלעדיי. אני חושבת שאיבדתי חצי סנטימטר לפחות ביום ההוא.

תובע טוב, כך הסביר לי פעם מישהו, הוא מי שעוזר לשופטים לשלוט באולם הדיונים, להכניס בו סדר. התפקיד שנותר לסנגור במשוואה הוא ברור – הוא פורע הסדר, מי שחותר תחת הערכים שיש להגן עליהם. בכך דומה הסנגור דמיון רב ללקוח שלו, אלא שבניגוד לנאשם בפלילים, שהתמודדות שלו בתדמיתו הסוררת תחומה למשך ניהול ההליכים נגדו, הסנגור הוא חוטא כרוני, שלעולם לא יוכל לצאת זכאי. חטאו הוא לא בפעולה כלשהי שבה הוא נוקט, או באמירה ספציפית שאותה הוא נושא, אלא בעצם קיומו. כל הוויתו של הסנגור היא בחטא.

הדבר הראשון שאומרים לי מכרים ותיקים, שמבררים מה מעשיי בימים אלו, זה "לא מתאים לך". הם מתכוונים להחמיא, רוצים לומר שאני נתפשת בעיניהם כבחורה אידאליסטית, בעלת ערכים מוסריים. הם זוכרים אותי מפעם, יודעת הכל, מהירת שיפוט, צדקנית. מילא הייתי מייצגת פלסטינאים נרדפים כמו אביגדור פלדמן, את זה עוד אפשר איכשהו לבלוע, אבל עברייני צווארון לבן מושחתים? באמת לא מתאים.

אך לי דווקא נוח במידותיי הכפופות החדשות, בראשי השמוט מעט, בטון הדיבור שמתנגן בו תו של התנצלות קיומית, גורפת. אלו מידותיהם של מי שמייצגים את השנואים ביותר, ולהט השנאה מותיר גם בהם את כוויותיו. אני מנסה להסביר למכריי משכבר איך נראה העולם מהצד השני, זה שבשש בבוקר יכול פתאום להתהפך עליך עם דפיקה על הדלת וצו חיפוש. אני מספרת להם איך גם אנשי אכיפת החוק שכוונותיהם טהורות, לא תמיד מקפידים על הגינות בניהול החקירה וההליך המשפטי. אני מציעה להם לא להאמין לכל מה שהם קוראים בעיתון וגם לא לכל חשיפה שערורייתית בטלוויזיה. אבל הם לא באמת מקשיבים. רק מהנהנים בראשם ועל פניהם מרוח חיוך דק. בינם לבין עצמם הם כבר האשימו אותי, הרשיעו וגם גזרו את דיני. אני מבינה אותם, גם אני הייתי פעם כזו. הנה חטא אחד לפחות שאני כבר לא חוטאת בו.

_______________________________________________________________________________

הטקסט נתפרסם במקור כחלק מפרויקט "על חטא שחטאנו" במדור "דין וחשבון" ב"גלובס"
את הפרויקט המלא ניתן לקרוא כאן:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000388418&fid=829